התמודדות עם אובדן

מותו של אחר שהוא קרוב לנו, מישהו שהיה חלק בלתי נפרד מעולמנו, פוער בקרבנו חלל בלתי ניתן למילוי. מאותו הרגע הגעגועים ותחושת העצב מציפים אותנו ללא הפסק, ואם זה לא מספיק אז בנוסף גם רגשות אשם מתעוררים ומנקרים: אולי זה באשמתנו, למה הוא ולא אני. לרגשות הקשים הללו יכול גם להתווסף משבר חיים, מוות של מישהו קרוב מעורר תהייה לגבי תכלית החיים ומה אנו עושים כאן בעצם. מוות של מישהו אחר מקרב אותנו לתחושת המוות ובעצם יכול לעורר בנו חרדות לגבי מותנו שלנו. בדרך כלל התחושות הקשות שבהתחלה כל כך עצומות משבשות את התפקוד שלנו, אך עם הזמן ובהדרגה חוזרים החיים למסלולם. נמשיך לזכור ולכאוב אבל באופן מרוכז ובפרקי זמן מוגדרים. החיים ימלאו אותנו שוב. תהליך ההתאבלות בהתמודדות עם אובדן הינו טבעי ולוקח ברוב המקרים עד שנה.

בתהליך של התמודדות עם אובדן עוברים מספר שלבי אבל כאשר לפעמים חוזרים על חלק מהשלבים מספר פעמים. שלבי האבל הם: 1. הכחשה, 2. כעס, 3.התמקחות, 4. דיכאון 5. השלב האחרון השלמה והתארגנות מחדש.

שלבי האבל בהתמודדות עם אובדן

שלב ההכחשה

שלב ההכחשה בהתמודדות עם אובדן מאופיין ברגש של שוק והלם. התחושה הכללית היא של: "זה לא יכול להיות", "זה בלתי נתפס" ,"אני לא מאמין" כך זה נמשך ימים ושבועות ראשונים עד שהידיעה מחלחלת ונתפסת בנפשינו. כי איך אפשר לתפוס שמישהו היה כל כך חי ומלא חיות ופתאום איננו, זה הרי באמת בלתי נתפס! בשלב ההכחשה אנחנו לא קולטים את המידע ואת המשמעות הרגשית שלו. מנגנוני ההגנה שלנו שומרים עלינו. אם נתפוס את כל המשמעות בבת אחת סביר להניח שנמוטט נפשית. הכאב יהיה גדול מידי. לכן המח שלנו "מעכל" את המידע בחלקים, טיפין טיפין, ככה אנחנו יכולים להתרגל לרעיון ולעבד אותו.

ההכחשה מפנה את מקומה לכעס וזעם. כעס על העולם, על הרופאים, על הממשלה, על אלוהים, על הגורל על המזל על כל דבר. הכעס בדומה להכחשה ובהמשך לו, עוזר בהתמודדות עם מוות ואובדן. קל יותר לכעוס מלכאוב. בכעס הכאב מופנה החוצה כלפי העולם, מאשימים את כולם, מתוסכלים. הכעס משחרר את רגש הכאב ובדרך כזו משחרר קצת ממנו. בכעס אנחנו בתוך תוכנו הלא רציונאלי חושבים שאפשר עדיין לשנות משהו. כאילו הכעס שלנו יכול להחזיר את הגלגל אחורה.

שלב ההתמקחות

בשלב ההתמקחות אנחנו חושבים מחשבות לא רציונאליות של אם…אז…. "אם לא הייתי נותנת לה לנסוע הפעם אז היא הייתה בחיים" "אם היינו מבקשים חוות דעת שנייה הוא היה עדיין חי" יש משהו מתסכל וגם מנחם בשלב הזה. הוא נותן איזה שהיא אשליה של שליטה. השלב הזה מאופיין ברגשות אשם קשים. אנשים עם נטייה מובנית לרגשות אשם יחוו שלב זה כקשה ביותר, ותלוי כמובן בנסיבות המוות. ככל שהיינו קרובים יותר לאדם שאיננו עוד כך נרגיש אשמים יותר. חשוב להבין שהאשמה הינה רגש ואינו מציאות. סביר להניח אלא אם כן הייתה הזנחה מכוונת שאין אנו אשמים וכי הצורך האדיר למחוק את מה שהיה ולהשיב את מה שאי אפשר להשיב הוא שמזין את רגשות האשם.

שלב הדיכאון

בשלב הבא הדיכאון מגיע. בדרך כלל מספר שבועות אחרי האובדן. כאשר החלל שנפער מורגש, עולים וצפים הגעגועים, התמונות בראש, הכאב, הריק וההתרקנות. שלב זה מלווה בבכי, הסתגרות, ירידה בדחף החיים, אין חשק לחיות. כאילו מי שנשאר חי מתחבר דרך הדיכאון הזה אל האדם החסר (הסבר אותו הסביר פרויד במאמר "אבל ולמלנכוליה"). שלב זה ארוך יחסית ומאופיין בהדרגתיות. לאט לאט הדיכאון חולף, לאט לאט רואים את האור בקצה המנהרה.

שלב האבל האחרון – השלמה

השלב האחרון בתהליך של התמודדות עם מוות או אובדן הינו שלב ההשלמה וההתארגנות מחדש. בדרך כלל שלב זה מגיע כעבור שנה. בשלב זה אנחנו מבינים גם מחשבתית וגם רגשית שהאדם שכה חסר לנו לא יחזור. ומתחילים לפתח זהות חדשה בה הקרוב שחסר איננו נמצא במרקם חיינו. ישנה זהות חדשה ואפשר לחזור לתפקוד מלא ומספק. הרבה פעמים המפגש עם האובדן מעורר שינויים נוספים כמו החלטה מחודשת לחיות את החיים אחרת. אמנם הקשר הרגשי נחלש והכאב נחלש גם הוא אך לא שוכחים את האדם הקרוב והחסר.

השלבים המתוארים הינם חלק מתהליך התאבלות תקין. בדרך כלל אנחנו מסוגלים לעבור את התהליך בכוחות עצמינו ביחד עם משפחה וחברים ואין צורך לפנות לטיפול. אך לעיתים התהליך אינו פוסק, הוא מעין "נתקע" ונשארת תחושת אובדן חזקה מנשוא לאורך שנים. במקרה כזה מומלץ מאוד לגשת לטיפול. במקרה כזה יתכן והאובדן העלה קשיים רגשיים ונפשיים אחרים ששהו "בשקט" ולא התפרצו, האובדן ערער משהו עמוק באישיות.

לשיחת ייעוץ והכוונה בנוגע להתמודדות עם אובדן התקשר/י 0546350687 נירית שגיא

התמיכה שלך ההקשבה התובנה חידדו לי את הדרך בה אני צועדת. את ליווית אותי בכל פנייה בסבלנות אין קץ. ועל כך תודתי… י.ז.